<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית ראשון שער ראשון</h1>
<h2>דף ב.</h2>
עוד כתב דאפילו עבד ואשה בודקין סכין ושוחטין בינם לבין עצמם כאנשים, וכן בכל איסור והיתר נאמנין כעד אחד. והקשה מההיא דעירובין מדתנן גבי תחומין ואפילו עבד או שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שלא הלכו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, פי' משום דתחומין דרבנן, משמע דאי דאורייתא לא מהימני. ותירץ דשאני מדידת תחומין דמלתא רבתי היא וצריכא בקיאות יתרה בקידור וריבוע והבלעה, ואלו הוו תחומין דאורייתא לא הוו מהימני. ע"כ. ומורי רבנו משה ז"ל לא כך אמר, אלא ההיא בהכחשה היא ובהכחשת עד אחד כשר, וארישא סמיך דקתני עד אחד מרבה ועד אחד ממעט שומעין למרבה, ואע"ג דהוא עד אחד בהכחשה. ועלה קתני ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת. פי' ואע"פ שמרבין בתחום בהכחשת עד כשר שממעט, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, דבתחומין הקלו, מה שאין כן בשאר איסורין ואפילו של דבריהם.
עוד כתב מיהו אם קטן שיודע לאמן את ידיו בשחיטה שוחט לכתחלה באחרים עומדין על גביו וכדאמרינן בסוכה פרק לולב הגזול. ע"כ. ואני אומר וכן הדין, מיהו אפילו ביודע הלכות שחיטה צריך לאחרים רואין אותו, שאלמלא כן אינו נאמן לנו להעיד. נהי דאם מסרו בידו דבר המותר וחזרו עליו ועדיין הוא בידו אם הוא קטן שיודע לשמור מה שבידו מחזיקין אותו שזהו שמסרנו לו, והכי מוכח בסוכה מההיא דאמרינן התם (מ"ב, א') קטן היודע לשמור את ידיו אוכלין עליו טהרות, אבל ודאי אינו נאמן לעדות, ואין אדם רשאי לשלוח על ידו שום דבר שצריך עדות.
<h2>דף ג:</h2>
כתוב שם בבית ראשון בביאור ענין השוחטים, בשער ראשון, מי שוחט דקיימא לן כרבא דאמר רבא ישראל אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו, דכל שאינו אוכל להכעיס לא שביק התירא ואכיל אסורא, אבל לא בדק סכין ונתן לו לא ישחוט, ואם שחט יבדוק סכינו אחריו, נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. וקיי"ל כרבא. ואם תאמר מכל מקום מדקאמר לא בדק סכין ונתן לו בודק סכין אחריו, משמע דבשבדק סכין מתחלה ונתן לו אינו צריך לבדוק סכין אחריו, ואמאי נחוש שמא נפגם הסכין, דהא קיי"ל כרב הונא דאמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה פסולה, חיישינן שמא בעור נפגמה, ורב הונא כשמעתיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע במה נשחטה וכדאמרינן התם. י"ל דכיון דבדקינן לה מעיקרא הרי היא בחזקתה ונודע במה נשחטה קרינן לה, ואפילו לרב הונא, אא"כ היא פגומה לעינינו, אבל כשנאבדה הסכין ולא בדקנוה לבסוף אין חוששין לה, דמסתמא מעמידין אותה על חזקתה. וכ"ש למאי דפסקינן בההיא כרב חסדא דמכשר בשיבר בה עצמות. ע"כ. הרי שכתב בפירוש דאפילו לרב הונא בנאבדה הסכין אין חוששין לה. ואינו נכון, דלרב הונא ודאי נאבדה הסכין אחר שחיטה ודאי אסורה, דהא אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום אסורה, ובשיבר בה עצמות כל היום הרי היא נפגמת לעינינו מחמת אותה שבירה, וכן בכלל שיבר בה עצמות כל היום בכלל זה ודאי שבירת הסכין שתשתבר לשברי שברים, ואעפ"כ אסורה, ואי אפשר בסכין שנאבדה לאחר שחיטה להתיר ביותר מזו, שאין לך אבידת סכין גדולה מזו, אלא ודאי לרב הונא כל שלא נבדקה הסכין אחר שחיטה הרי היא אסורה. וכן דעת רבותינו ז"ל. והם דברים מחוורין. אבל כרב חסדא קיימא לן דמכשר בשיבר בה עצמות, דמעמידין סכין על חזקתו, ואפילו לכתחלה אינו צריך בדיקה, כדבעינן למימר קמן.
עוד כתב דבגמרא מסייעינן לרבא מההיא דתניא חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין, אלמא דאוכל איסורין לתאבון טרח קצת, דהא טרח להחליף, אע"ג דלא טרח לתקן סכין דנפיש טרחיה, וכתב נראה לי משם, שאם שחט בינו לבין עצמו, ויש עמו בבית סכין פגומה וסכין יפה, ואמר בזה שחיטתי נאמן, ק"ו ממחליף את החמץ שצריך לטרוח אצל אחרים. ע"כ. ואני אומר שאי אפשר לדין זה אלא בשידוע לנו שהיתה סכין זו יפה ידועה לו, שאלמלא כן יש לי לחוש שמא בשעת שחיטה לא היתה סכין יפה זו במקום ידוע לו, ואע"פ שהיא עכשו לאחר שחיטה לפנינו. שהרי עבריין זה אינו נאמן לנו בעדותו כלל, שהרי אינו נאמן לנו לומר בסכין בדוקה שחטתי. וזה ברור.
עוד כתב ואפילו עוף שחוט, כל היכא דאיכא ישראל מומחה, ואמר מומחה שחטו לי נאמן, ולא גרע מחמצן של עוברי עבירה דאמרינן דודאי מחליפין. ע"כ. ואני אומר שאין זה נכון ואינה דומה לזו, דהתם ודאי מצוי להחליף, אבל הכא אע"ג דאיכא מומחה דילמא ליכא גביה סכין מתוקן וחשיב ליה טירחא דנפיש ואינו ממתין כל כך. תדע דאילו דמיין אהדדי ודאי כל היכא דאיכא מומחה אע"ג דלא אמר מומחה שחטו לי ליתכשר, מידי דהוה אחמצן של עוברי עבירה דאע"ג דלא אמר מידי תלינן להתיר. ואפילו זה המחבר נמי לא אמר אלא בשאמר מומחה שחטו לי, והא ודאי לא אפשר, דכל היכא דכי לא אמר אסור אי מכשרת ליה אדיבוריה אשתכח דבסהדותיה סמכינן, וכבר ביררנו שאין נאמן לנו בעדותו כלל. וכללא דמילתא כל היכא דכי לא אמר אסור, כי אמר נמי אסור. וזה ברור. ותו תמיהא לי מאי שנא עוף דנקט. ודילמא אסתבר ליה דעוף דקליל ומזדמנא ליה מלתא מהימן, ולאו בבהמה דטריחא ליה מילתא. ומיהו פשיטא מילתא דכאן וכאן לא מהימן.
עוד כתב ומסתברא שאפילו במומר לתאבון סומכין על חזקה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, דסתמא איתמר. וכיון שכן אפילו אין ידוע לנו אם יודע הלכות שחיטה שוחט בינו לבין עצמו בבודק סכין ונותן לו. ע"כ. ואינו נכון, דמומר זה חשוד הוא לנו לתאבון שלו, ואפילו אינו בקי ואינו יודע כלל שוחט הוא לתאוה ואוכל. אלא האמת כלשון האחר שכתב דכל מומר ואפילו לתאבון יש לחוש אחריו, ואין סומכין עליו אלא בשידוע לנו שהוא מומחה.
עוד כתב דהא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וסמכינן עלה להתיר, דוקא בדליתיה קמן אבל כל היכא דאיתיה קמן צריך בדיקה, כדעת הגאונים ז"ל, ואין לזוז מדבריהם. ע"כ. ואני אומר דברי הגאונים ז"ל מדת חסידות וראוי לנהוג כן, אבל לפי ההלכה אינו כן, דהא בגמרא אמתניתין דהכל שוחטין קשיא לן הכל שוחטין לכתחלה, ושחיטתן כשירה דיעבד, ואיכא כמה אוקמתי, וחדא מינייהו דרבינא דפריש מתניתין הכל מומחין שוחטין, ושחיטתן כשרה בדיעבד בשאין ידוע אם הוא מומחה ושחט ואחר כך בדקוהו, ושבקינן לאוקמתיה משום האי טעמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ואם איתא דהיכא דאיתיה קמן צריך בדיקה אכתי אפשר לאוקומה שפיר כדרבינא, דנימא הכי הכל שוחטין, הכל מומחין שוחטין ואע"פ שאין מוחזקין, והוא שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה, אבל אם אין אנו יודעין בו לא ישחוט, ואם שחט בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. ואע"ג דלהאי אוקמתא לא אתיא סיפא דמתני' דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, דהשתא קשיא דאי אחרש שוטה וקטן, עלה קאי ואם שחטו מבעי ליה, אלא אשאין מומחין לנו, אפילו לא ראוהו אחרים שחיטתו כשרה בשאינו לפנינו ואין אנו יכולין לבדקו, דהשתא סמכינן ארוב מצויין, אפילו הכי אי איתיה להאי טעמא דהיכא דאיתיה קמן צריך בדיקה ותסגי לאוקומי מתני' בהאי גונא, לא הוה להו לאידך רבנן דאית להו במתני' אוקמתא אחריתי למשבק האי אוקמתא משום סיפא, דהא לפום אוקמתיהו נמי איתא בגמרא להאי קושיא דלא אתיא להו סיפא דמתני', וכיון דכן אכתי איכא למבעי אמאי לא אמרינן כרבינא דהא אוקמתא מתרצתה היא וסגיא כי אוקמתיהו, אלא ודאי מדשבקינן לה מהאי טעמא דאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ש"מ דאפילו לכתחלה איתא, דאפילו איתיה קמן לא בעי בדיקה כלל ושחיט לכתחלה, ולהכי לא סגיא להו האי אוקמתא דרבינא כלל. הילכך שורת הדין דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואפילו איתיה קמן לא בעי בדיקה כלל, אלא למי שרוצה לעשות כן במדת חסידות ולא מן הדין כלל.
עוד כתב ויש לנו כיוצא בזה שסומכין על הרוב בדיעבד וצריכין בדיקה כדאיתנהו קמן, כגון בדיקת סכין שלאחר שחיטה. ע"כ. ואני אומר שזו אינה וזו אינה, דבדיקת סכין אחר שחיטה לא צריך כלל. וראיה ברורה לדבר מיהא דאמרינן (ג', א') במומר אוכל נבלות לתאבון דנותנין לו לשחוט לכתחלה ואמרינן בתקנתא דלכתחלה לבדוק סכין וליתן לו, ואמרינן עלה ואם לא בדק קודם שחיטה בודק סכינו אחריו, אלמא דכי בדק קודם שחיטה לא בעי כלל בדיקה אחר שחיטה ואפילו לכתחלה, דהא רבא תקנתא קאמר בלכתחלה ולא מצריך בדיקה אלא קודם שחיטה. ואף זה המחבר עצמו כתב כן למעלה כשפסק כרבא ואמר מדקאמר לא בדק ונתן לו יבדוק סכינו אחריו, משמע דכל שבדק מתחלה אינו צריך לבדוק סכין אחריו. ע"כ. ואלו דברים ברורים. ומיהו אע"ג דלא בעי בדיקה אחר שחיטה, אי עביד מהני, דאלו לא בדק אחר שחיטה ואחר זמן חזר ובדק ומצא הסכין פגומה הרי היא אסורה למפרע, כדמוכח בשמעתא דהשוחט בסכין ונמצאת פגומה בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא, ואם בדק אחר שחיטה ונמצאת יפה ואחר זמן מצאה פגומה הרי שחיטתו כשרה, שהסכין מצוי הוא להפגם מעצמו.
<h2>דף ד:</h2>
עוד כתב דמומר להכעיס לדבר אחד הרי הוא כישראל לענין שחיטה, אבל מומר לאותו דבר, כמומר אוכל נבלות להכעיס, לכתחלה לא ישחוט, ואם עבר ושחט ונמצאת סכינו יפה ואחרים רואין אותו שחיטתו כשרה. ע"כ. ואיברא דהתם בע"א (כ"ו, ב') פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר דמומר להכעיס מיאני הוא וחד אמר דלהכעיס נמי מומר הוי. ופסקי בה רבוותא לקולא דמומר הוי, ולדידהו סליק האי פסקא. מיהו להכעיס לאו דוקא, אלא לאפוקי דלאו לתאבון, למימרא דהיכא דאיכא התירא ואיסורא לא קפיד בין האי להאי, אבל להכעיס ממש ודאי מאיני הוי.
<h2>דף ט.</h2>
עוד כתב שהרב ר' משה בר' נחמן ז"ל כתב סעד לדברי הגאונים ז"ל, דהא איכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ומן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא שנסמוך על הרוב, אלא משום קולא דבהמה לא אתרעי שהרי שחוטה לפנינו סמכינן ארובא, ודי אם נסמוך בכך היכא דליתיה קמן. ע"כ. ואני אומר דרכו של רבינו ז"ל לסמוך דברי הגאונים ז"ל בכל מקום אבל בעיקר הדין אין טענה זו מחוורת, דודאי כי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן לאו דוקא רוב ולאפוקי מיעוט, דהא לא אפשר, דאם כן לא סגיא לן בהכי, דאיכא לאיסורא מיעוטא דאין מומחין וחזקה דאיסורא דבהמה, ואיכא להיתירא רובא דמצויין מומחין, וכי האי גונא דאיכא בחד טעמא מיעוטא וחזקה, ובאידך איכא רובא, אמרינן בהדיא ביבמות (קי"ט, ב') דהוי כפלגא ופלגא, ובמכלתין בפרק כסוי הדם (פ"ו, א') אמרינן דחשיב לר' מאיר טפי מרובא, וכיון דכן לא הוה לן למסמך אהאי רובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אלא ודאי הא לא אתיא כפשטא ולאו דוקא רוב אלא כל המצויין קאמרינן, שאין לך מצוי אצל שחיטה לעולם אלא מומחה, ואפילו מיעוט ליכא, והאי דנקט רוב אשגרת לישן הוא בגמרא. וטעמא דמילתא דכל המצויין אצל שחיטה סומכין אנו לומר שהן מומחין, לפי שדבר מפורסם הוא בישראל ואפילו אצל עמי הארץ שהנבלה אסורה, וכן אבר מן החי אסור, ואין תקנה בזה אלא בשחיטה, הילכך אין אדם מישראל נזקק לשחוט לעולם אלא אם כן יודע הלכות שחיטה. ואלו דברים קילורין לעינים.
<h2>דף לא.</h2>
עוד כתב בהא דתנן נפלה סכין ושחטה אעפ"י ששחטה כדרכה פסולה, שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, ודייקינן עלה טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה, ואע"ג דלא מכוין לשחיטה ולא לחתיכה כלל, ואפילו מיד שוטה וחרש דלא הוי בן דעת, דלא בעינן כוונה לשחיטה, דחולין הוא. וכתב דהיכא דנפלה מידו הרי זה כהפילה הוא, כי היכי דאמרינן לענין נזקין באבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה והזיקה שהוא חייב, וכי היכי דאמרינן בפרק השוחט בנדה שנאנסה וטבלה ומוקמינן לה בנפלה מן הגשר, ואמרינן דאם נפלה מן הגשר וטבלה דמהניא לה טבילה לר' נתן דלא בעי כוונה בחולין, דכל שנפלה מידו כהפילה הוא דמי. ע"כ. ותמהני על דברי זה החכם ועל ראיותיו, מה ענין זו אצל זו, גבי נזקין כל היכא דאיהו גרים חייב, ואדם מועד לעולם. גבי טבילת נדה נמי, למאן דאמר דלא בעינן בחולין כונה כלל, ובעלה חולין הוא, בכלהו גוני מהניא, והוא דטבלה, אבל בשחיטה אע"ג דלא בעי בה כונה כלל ואפילו לחתיכה, הצריכה התורה כח אדם אי זה שיהא, ונפלה מידו ממילא פשוט הוא דהכא ליכא כח אדם כלל, ולא מהניא כלל. ודבר ברור הוא. ותו לא מידי.
<h2>דף לח:</h2>
עוד כתב שהשוחט לנכרי שחיטתו כשרה ואפילו הוא סבור שהנכרי יקטיר החלב או יזרוק הדם לע"ז, משום דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, אבל שחטו ישראל על מנת שהנכרי יזרוק הדם לע"ז (משום) [או] יקטיר החלב לע"א הרי זו אסורה באכילה, דכיון דעל מנת כן שחטה הוה ליה כאילו השוחט חישב עליה בשעת שחיטה שיקטיר החלב או יזרוק הדם לע"א. והביא ראיה לדבריו מיהא דאמרינן השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"א או (להקרי' אותה) [להקטיר חלבה] לע"א, ר' יוחנן אמר אסורה, מחשבין מעבודה לעבודה, ריש לקיש אמר מותרת, אין מחשבין מעבודה לעבודה, וכתב דההיא ודאי לא אתיא כפשטא בשחישב הוא לזרוק דמה, דאם כן ריש לקיש היכי שרי, הא ודאי הוה ליה מומר לע"א, אלא ודאי בששחט על מנת שיזרוק הנכרי דמה לע"א, וחשבינן לה כאילו חישב עליה הוא. ע"כ. ואיני מבין דבריו ואיני רואה ראיותיו, דכיון דקיימא לן דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, מה לי אם סבור שיזרוק הנכרי, או יודע בו שיזרוק, או שעושה על מנת כן, ואפילו מתנה עמו ועשה כמצותו מה בכך, וכי יש שליחות בכך. וההיא דמייתי מפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן, ההיא ודאי בשהשוחט עצמו מחשב בכך אתיא, שהשוחט חישב לזרוק דמה לע"א ולהקטיר חלבה לע"א, ולר' יוחנן דאית ליה דמחשבין מעבודה לעבודה, ודאי באכילה אסורה דהוה ליה מומר לע"א לענין שחיטה, ואפילו איסור הנאה איכא, דלר' יוחנן חשיב כתקרובת משום דילפינן חוץ מפנים. וריש לקיש דסבר דאין מחשבין מעבודה לעבודה, לא עביד ולא מידי, ואפילו באכילה מותרת. והכי מוכח בע"א (ל"ד, ב') לריש לקיש דפריש לה באומר בגמר זביחה הוא עובדה, ולאו דוקא, אלא דבזביחה אינו עובדה כלל, אלא בזריקה דמלתא אחריתי [היא], וההיא קרי התם גמר זביחה. וכיון דאין מחשבין מעבודה לעבודה, ובשחיטה גופא ליכא פסול, הרי היא מותרת באכילה. הילכך לר' יוחנן הויא זבחי מתים ולריש לקיש מותרת באכילה. ואיכא דמפרש באומר בגמר זביחה הוא עובדה, דאההיא דגבינת בית אונייקי מהדרינן, דאמרינן דרוב עגלים נשחטין לע"א, ואמרינן וכי נשחטין לע"א מאי הוי, לריש לקיש דסבר השוחט לזרוק דמה לע"א מותרת, ופריש' דההיא דבית אונייקי בשאומר בגמר זביחה הוא עובדה, ולאו דוקא בגמר זביחה, אלא כלומר שעובדה בשחיטה עצמה. ונקט בגמר זביחה משום שיטפא דוכתי אחריני. ומכל מקום ראיה הוא לדידן, דטעם משום דעובדה. והכי מוכח בהדיא הא דמייתינן לר' יוחנן ראיה בגמרא (ל"ט, ב') מיהא דתניא השוחט את הבהמה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"א הרי אלו זבחי מתים, דחשבינן לה כתקרובת, שחטה ואח"כ נמלך עליה להקטיר חלבה לע"א ולזרוק דמה לע"א, זה היה מעשה בקיסרי ולא הורו בה לא איסור ולא היתר, ופריש' אי אמרינן בהא הוכיח סופו על תחלתו או לא, ומה סופא דשחטה ואח"כ נמלך עליה אתיא בשוחט גופיה, רישא נמי דהשוחט בהמה לזרוק דמה לע"א אתיא בשוחט גופיה, שהוא שוחט על דעת שיזרוק הוא הדם או שיקטיר החלב לע"א, הא בשוחט על דעת או על מנת שיזרקו או שיקטירו אחרים, לא כלום הוא. וזה ברור.
<h2>דף מ.</h2>
עוד כתב דהלכתא כרב הונא ועולא ור' יוחנן דאמרי אדם אוסר דבר שאינו שלו, ודלא כרב נחמן ורב עמרם דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומייתי ראיה מיהא דאוקימנא כתנאי מדתניא נכרי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"א אסור, ור' יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירא מתירין אותו מפני שני דברים, א' שאין מנסכין יין אלא בפני ע"א, וא' מפני שיכול לומר לו לא כל הימנך שתאסור ייני לאנסי, ורב הונא כתנא קמא. ע"כ. ואני אומר דהא ליתא, אלא הלכה כרב נחמן, דהלכתא כבתראי. וראיה שהביא אדרבה סייעתא היא לדידי, דהא רב אשי התם בע"א (נ"ט, ב') כר' יהודה ס"ל. ופלוגתייהו ודאי אדינא דאורייתא, וכלהו ס"ל דמגען אסור מדרבנן, אבל האי דמנסך בהדיא, סבר תנא קמא דאסור דאורייתא כתקרובת. ונפקא לן מינה לדיני טובא. ור' יהודה סבר דלא מיתסר אלא דרבנן כשאר מגען. ועלה קאמר רב אשי התם הילכך האי נכרי דנסכיה לחמרא דישראל, כלומר דנסכיה להדיא, אע"ג דלזבוניה אסיר, דהא כל מגע נכרי דעלמא נמי אסיר בהנאה ואסיר לזבוניה, משקל דמי מההוא נכרי שרי, דמיחזי כתשלומי נזק, מאי טעמא מקלא קלייה. (והינו) הילכך כיון דסבר ר' יהודה דלא מתסר אלא דרבנן וסבירא לן כותיה, שרי למשקל דמי מההוא נכרי, מה שאין כן לת"ק, דכיון דמתסר מדאורייתא, מההוא נכרי גופיה אסיר למשקל דמי ולמיתב ליה חמרא, דדמי חמרא יהיב, דאי לאו חמרא לא הוה יהיב דמי, אבל השתא דמיתסר מדרבנן, שרו ליה רבנן ועשאוהו כתשלומי נזק. הילכך הא דתנן (מ', א') שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם דבר כשר ואחד לשם הרים, שחיטתו פסולה, ופריש דאי אמר לגדא דהר זבחי מתים נמי הויא ואסורה בהנאה, והא דתנן (גיטין נ"ב, ב') המטמא והמדמע והמנסך במזיד חייב לשלם, דאלמא אהנו מעשיו, כלהו דוקא בדאית ליה שותפות בהו, והיכא דלית ליה בה שותפות לא מיתסרא בהנאה. אבל באכילה אסורה, דלאו משום דאסר דבר שאינו שלו, אלא משום דהאי גברא לא חזי לשחיטה, והוה ליה כנוחר. ובגמרא (מ"א, א') נמי אמרינן דדוקא בשישראל מומר, הא לאו הכי אמרינן לצעורי חבריה קא מיכוין, ולא מיתסרא בהנאה, אבל באכילה אסורה, דלא חזי לשחיטה כדאמרן. ואפילו הכי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מחיצת הכרם שנפרצה אוסרת בתבואה ביאוש, משום דהתם האוסר שייך במילתא וחשיבי תרווייהו כשותפין, ואפילו הכי איכא דפליג בההיא ואמר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, משום דכלאים לא מתסרי לעולם אלא בדניחא ליה, וסבר האי תנא דניחא להו לכולהו בעלים בעינן.
